סוד השמלה: בעבר האומנות העממית של האישה הבדואית שיקפה את מסורת שבטה. לכל שבט היה  סגנון ודוגמאות ייחודיות. שמלות הנשים דרשו כמויות גדולות של רקמה מלפנים ומאחור. במקור השמלות היו עשויות מבד ארוג בעבודת יד וצבועות בצבעים טבעיים. בשנות ה-20 במאה הקודמת, חל מעבר לחוטים ובדי כותנה קנויים מבאר שבע או מעזה.

לכל אישה בדואית היתה נדוניה. הנדוניה הטיפוסית כללה שמיכות, תכשיטים והרבה פריטים רקומים כגון כריות, רעלות,ז'קטים ושמלות ללבוש יומי ולאירועים מיוחדים. את הבד לשמלות גזרו אלכסון ע"מ לאפשר תנועה חופשית של הגוף, עם תוספת מרובע שהוסיפו לחלק המרכזי של השמלה. חלקים בצורת משולש נוספו לשרוולים לעזור בנשיאת חפצים, אף שבשמלות של היום אין זכר לשרוולים הארוכים. שחור היה הצבע העדיף על רוב  השבטים, אף על פי שחלק העדיפו כחול כהה.

את הדוגמאות רקמו על כל חלקי הבד בנפרד לפני תפירת השמלה וכך עושים עד היום. המשבצת בחזה מכילה את הרקמה החשובה והעשירה ביותר. גם המשבצת בגב התחתון כוללת רקמה צפופה כאשר השמלה מיועדת לאירועים מיוחדים. ברקמת המדבר אנחנו משתמשים בדגמים המסורתיים מהשמלות ומתאימות אותם למוצרים האופנתיים שלנו.

סוד הצבעים: בעבר כל הצבעים עבור חוטי הרקמה הופקו מהטבע דרך צמחים, חרקים, צדפים ועוד. היום יש דרישה לצבעים שאינם מתכלים ודוהים אז עברו מצבעים טבעיים לחוטים קנויים. השימוש בצבעים הוא מגוון ומשמעות הצבעים מוכרת בין השבטים. אדום על כל גווניו ,כולל ורוד, בשימוש אצל נשים נשואות ומציין אהבה ואושר. נשים רווקות רוקמות בירוק וסגול. אלמנות בוחרות  ברקמה כחולה. הצבע הלבן כמעט ולא בשימוש כי הוא מתלכלך בקלות. גם השימוש בצהוב הוא נדיר עקב הקשר למחלות כמו צהבת. היום יש פחות הגבלות על השימוש בצבעים ונשים בוחרות על פי רצונן.

סוד הדגמים: לדוגמאות הרקמה יש משמעות תרבותית עבור הרוקמות והחברה. עץ הברוש הפופולרי מסמל את עץ החיים. קיים שימוש רב במוטיבים של עצים ופרחים שמשמעותם צמיחה ושפע. גם מוטיב החיטה מסמל את השפע. דגם הגמל מסמל כוח וסבלנות מכיוון שהגמל מסוגל ללכת ימים שלמים במדבר ללא מים.

כל אישה בוחרת את המוטיבים והצבעים לשמלתה על פי רצונה ורוקמת לפי מצב רוחה. לכן אין שתי שמלות זהות. במסגרת המסורת, הרקמה מאפשרת לאישה ביטוי עצמי ומוסיפה צבע ויופי לחייה מעבר למלאכתה היום-יומית.

אומנות הרקמה מועברת  ע"י נשות המשפחה לבנות הצעירות. בדורות הקודמים ,לפני פתיחת בתי ספר לבדואים בנגב, האימהות ניצלו את מלאכת הרקמה ע"מ ללמד את ילדיהן כישורי יסוד בחשבון. הילדים, לדוגמה, עזרו לאימהות למשוך את חוטי רשת הבד ובאותו זמן ספרו את החוטים.בסביבות גיל שבע הילדות התחילו להתאמן ברקמה על פיסות בד. כאשר הן התקדמו, הן התחילו לרקום עבור הנדוניה שלהן בעזרת הנשים הבוגרות יותר במשפחה. ילדות התארסו בגיל צעיר והשתמשו בחלק מהכסף ששילמה משפחת הבעל לעתיד על מנת לקנות את חומרי הנדוניה.

היום אפשר עדיין לראות בנגב נשים מבוגרות הלובשות שמלות רקומות בעבודת יד והנשים עדיין לובשות שמלה רקומה בחתונות ומסיבות חינה. אף על פי שהיום הן גם קונות שמלות עם רקמת מכונה כדי לחסוך בזמן ובכסף. שמלה הרקומה כולה בעבודת יד אורכת זמן רב ויכולה להימשך חצי שנה או יותר!

היום מסורת הרקמה הבדואית דועכת. הבנות הצעירות עסוקות בבית הספר. את מלאכת הרקמה החליפה שליחת הודעות בטלפון הנייד ובילוי במדיה החברתית.היום בחברה הבדואית יש רופאות, מורות, מנהלות בתי ספר, מרצות באוניברסיטה, עובדות סוציאליות ועובדות היי טק. העתיד אינו טמון בתחום הכשרת רוקמות ואין לדעת מה יהיה גורל מסורת הרקמה. על כן אנו רואות חשיבות בשמירת המסורת ע"י הפצת מוצרינו לקהל הרחב. אנו מזמינות אתכם לעלעל בדפי חנות האתר ולבקר אותנו ברקמת המדבר בלקיה!